<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כיצד העדים כול'. מנהני מילי, דאמ' ר' יהושע דאמ' קרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו [דברים י"ט], לו ולא לזרעו. וליפסליה לדידיה ולא ליפסליה לזרעיה, בעינא כאשר זמם וליכא.
<h2>דף ב:</h2>
אין אומ' יגלה זה תחתיו. מנהני מילי אמ' ריש לקיש דאמ' קרא הוא ינוס ולא זוממין.
<h2>דף ג.</h2>
מעידין אנו את איש פל' שגירש כול'. פי' והיו מחייבין אותו בעדותן שיתן לה כתובתה, ונמצאו זוממין, כגון שהעידו באחד בניסן גירשה במקום פל', ובאו שנים ואמרו והלא ביום פל' עמנו הייתם במקום פל', ונמצאו שהיו מחייבין את הבעל ליתן לה כתובתה עכשיו, מה נאמר, ישלמו הכתובה לבעל שהיו רוצים להפסידו, אין זה דין, שהרי היום ומחר סופו ליתן לה כתובתה, שאם היתה כתובתה מאתים זוז ונמצא הבעל מתחייב על פיהם מאתים זוז, אינו דין שישלמו לו מאתים זוז, שהרי אע"פ שלא גירשה עתיד הוא ליתן לה מאתים זוז אם יגרשנה, או יורשיו יתנו לה אם תתאלמן, אך אם תמות אשתו יירשנה הוא ולא יתן כלום, נמצא שזה הפסידוהו כי שמא היתה מתה בחייו והיה יורשה ונפטר מאילו מאתים זוז, ואפי' אם תימצי לומ' שתתאלמן או תתגרש ותבוא לידי גיבוי כתובת', זה יהיה לאחר זמן לא עכשיו, ואלה היו מחייבין אותו עכשיו, נמצא שזה היו מפסידים אותו העדים שהיו מסלקין אותו מספק הירושה, וגם היו מחייבין אותו לפרוע עכשיו מה שלא היה חייב אלא לאחר זמן כשתתאלמן או תתגרש, ולא נוכל לדעת מתי יהיה זה, עתה יש לנו לשום כמה שווה זה ההפסד שהיו מפסידין הבעל על פיהם וישלמו לו. והיאך נוכל לשום אותו, אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה שלזו, אם תבוא למכור כתובתה לאחרים על תנאי זה שאם נתאלמנה או נתגרשה יעמוד הלוקח תחתיה בגיבוי כתובת' ואם תמות היא יירשנה בעלה וזה הלוקח מפסיד מעותיו, ושמא כי אם היתה כתובתה מאתים היה מוכרה בספק זה במאה זוז, נמצא שזה הספק שמא יירשנה בעלה, וגם איחור הזמן שיש בין עכשיו לאותו הזמן כשתתאלמן או תתגרש ששוה מאה זוז, ואותן מאה זוזים הם חייבין לשלם לבעל ולא יותר, שזה היו מפסידין אותו בעדותם.
ואמרי' בגמ' כיצד שמין, אמ' רב חסדא [בבעל], רב נתן בר הושעיה אמ' באשה. אמ' רב פפא באשה ובכתובתה. פי' רב חסדא סבר בבעל שמין, שאומרין בכמה יכול הבעל למכור כתובת אשתו ללוקח על תנאי זה, שאם תמות אשתו בחייו (הירושה) [ויירשנה] יהיה הלוקח זה עומד במקומו ויגבה מן הבעל כל כתובתה. ורב נתן סבר מידת הדין לוקה באומד זה, שמי יודע מתי תמות אשתו שיעמוד הלוקח במקומו, וזה הבעל חייבוהו לפרוע מיד, הילכך אין שמין [אלא] באשה בכמה היא יכולה למכור כתובתה ללוקח בטובת הנאה, שאם תתאלמן או תתגרש יעמוד הלוקח תחתיה בגיבוי כתובתה ואם תמות יירשנה בעלה והלוקח מפסיד מעותיו, וכל מה שיתן לה הלוקח פחות ממאתים זוז שהן כתובין ל[ה] בכתובתה משלמין העדים לבעל, שאין כתובת האשה שווה אלא זה מה שהיא יכולה למוכרה עכשיו, שאם היתה יכולה למכור המאתים במאה משלמין לבעל מאה זוזים, שאלה מאה זוזים היו מפסידין אותו בעדותן, ובאומד זה כלול ספק הירושה וגם איחור הזמן שיש בין לפרוע עכשיו בין לפרוע לאחר זמן. ורב פפא אמ' באשה ובכתובתה, דסבירא ליה כרב נתן שזה הוא הנכון והראוי להיעשות, ועוד הוסיף לבאר דדוקא במה שכת' בכתובתה מחייבין העדים לשלם לבעל דהינו מאתים זוז דכתובתה, וגם אם היו כתובין שם ניכסי צאן ברזל שהכניסה לו בכתובתה כולן שמין אותו באומד זה, אבל אם היו לה ניכסי מלוג שהיה הבעל אוכל פירותיהן, ועל פי אלו העדים כי גירשה נמצא שהפסידוהו אותן הפירות אין משלמין לבעל כלום, כי אם על הכתובה שהעידו שחייב ליתן לה, ואע"פ שהפסד הפירות מגיע לו בעדות זו, כעין גרמא הוי, ולא משלמי ליה אלא הפסד הכתובה שהזכירו בפירוש ולא הפסד הפירות.
מתני'. מעידין אנו את איש פל' שחייב לפל' אלף זוז כול'. אמ' רב יהודה אמ' שמואל המלוה את חברו לעשר שנים שביעית משמטתו, ואע"ג דהשתא לא קרינא ביה לא יגוש אתי לידי לא יגוש. מותיב רב כהנא, אומ' כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתנם לו מיכן עד ל' יום, בין ליתנם לו מיכן ועד עשר שנים, ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעו שלומי ליה, אמ' רבא הכא במאי עסיקי' במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לבית דין, דתנן המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמיטין. איכא דאמרי אמ' רב יהודה אמ' שמואל המלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו, ואע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהת לא קרינא ביה לא יגוש. וקימ' לן בכל דוכתא הלכה כלישנא בתרא.
<h2>דף ג:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' שמואל המלוה את חברו על מנת שלא תשמיטנו שביעית שביעית משמטתו. ואסיקנא, דאי אמר על מנת שלא תשמיטנו שביעית שביעית משמטתו, על מנת שלא אשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטתו, פי' על גופו יכול להתנות שלא ישמיטנו בשביעית, אבל על השביעית אינו יכול להתנות שלא תשמיט, דעל כרחו היא דידה עבדה, ואין תנאי מועיל בה.
\תנא המלוה את חברו סתם אינו רשיי לתובעו פחות משלשים. סבר רבה בב"ח למימ' הני מילי מלוה בשטר דלא עביד איניש וטרח וכתיב שטרא פחות מתלתין יומין, אבל מלוה על פה לא, אמ' ליה רב הכי אמ' חביבי אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. תניא נמי הכי המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. אמ' ליה שמואל לרב מתנה לא תיתיב אכרעיך עד דמפרשת לי להא מילתא, מנא הא מילתא דאמור רבנן המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, דכת' [דברים ט"ו] קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ממשמע שנ' שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמיטה, אלא יש לך שמיטה אחרת שהיא כזו, ואי זו זו זה המלוה את חברו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות מל' יום, ואמ' מר שלשים יום בשנה חשובין שנה.
<h2>דף ד.</h2>
מתני'. מעידין אנו את איש פל' שחייב לחברו מאתים זוז כול'. פי' דמתרי קראי נפקי, מלקות מלא תענה, ותשלומין מועשיתם לו כאשר זמם, וחכמ' דרשי כדי רשעתו, רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. ובפ' אילו נערות [כתובות ל"ב ע"ב] פריך ולימ' כל הלוקה אינו משלם, ומשני בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין דכת' יד ביד, דבר הניתן מיד ליד.
מתני'. מעידין אנו את איש פל' שחייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקין שמונים, משום לא תענה ברעך עד שקר, ומשום ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו כול'. ורבנן האי לא תענה ברעך עד שקר מאי דרשי ביה, ההוא מיבעי להו אזהרה לעדים זוממין. ור' מאיר אזהרה לעדים זוממין מנא ליה, אמ' ר' ירמיה נפקא ליה מוהנשארים ישמעו ויראו.
<h2>דף ה.</h2>
ורבנן ההוא מיבעי לי להכרזה. פי' דארבעה צריכין הכרזה נביא השקר, ומסית, ומדיח, ועדים זוממין, באילו הן הנחנקים [סנהדרין פ"ט ע"א], דצריך להשמיע לעם דינם שיקבלו, כדי שלא יוסיפו לעשות עוד, ולאו אזהרה הוא. ור' מאיר הכרזה מוישמעו ויראו נפקא, ואזהרה מלא יוסיפו.
מתני'. משלשין בממון ואין משלשין במכות כול'. מנהני מילי אמ' אביי נאמר רשע בחייבי מלקות, ונאמר רשע בחייבי מיתות בית דין, מה להלן אין מיתה למחצה, אף כאן אין מלקות למחצה. רבא אמ' בעינא כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא, אי הכי ממון נמי, ממון מצטרף מלקות לא מצטרפא.
ר' יהוד' אומ' אסטטית היא זו. פי' סרה תרג' סטיא, עדות סרה היא זו דמוכחא מילתא שהראשונים שהוזמו הם השכירו את השלישים לבוא ולהזים, וכן עשו השלישים לרביעים, הילכך אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד והשאר פטורין.
מתני'. אין העדים נעשין זוממין כול'. מנהני מילי אמ' רבא דאמ' קרא והנה עד שקר העד עד שתישקר גופה של עדות. באו אחרי' כול'. קשיא לי כיון שבאו אחרים והזימו את המזימין, נמצא שהעדים הראשונים הם אמיתים ולמה ייהרגו. וראיתי מי שפירש כגון שהעידו ראובן ושמע' כי הרג עשו את הנפש יום א' בירושלם, ובאו לוי ויהודה ואמרו לראוב' ושמ' כי יום א' הייתם עמנו בבבל, ובאו יששכר וזבולן ואמרו ללוי ויהודה כי אותו יום א' הייתם עמנו במצרים, ועוד באו בנימן ודן ואמרו ליששכר וזבולן ולוי ויהודה וראובן ושמע', עמנו הייתם אותו היום בספרד, כולן נהרגין, יששכר וזבול', ולוי ויהודה, וראובן ושמע', וזהו פת[רון] נאה, שאותם שבאו להזים את המזימין מזימין נמי גם העדים הראשונים ולפיכך הן נהרגין.
<h2>דף ה:</h2>
ומקשה אי הכי אפי' כת ראשונה נמי לא, פי' אל ייהרגו שיש לומר הרוצח השכירם להזימם. אמ' ר' אבהו שקדמו והרגו. פי' קדמו בית דין והרגום קודם שיבואו המזימים השניים. ומקשה הרגו מאי דהוה הוה. פי' היאך באים אחרים להזים את מזימיהן כיון שכבר נהרגין עלפיהן והא אמרי' לקמ' לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין. אלא אמ' רבא הכי קאמ' אם אין שם אלא כת אחת נהרגין אי איכא טפי אין נהרגין.
ההיא איתתא דאייתיאת סהדי ואישתקור. אייתיאת סהדי ואישתקור, פי' היו אחרים מכחישין אותם, אזלא אייתיאת סהדי אחריני, אמ' ריש לקיש הוחזקה זו, אמ' ליה ר' אלעזר אם היא הוחזקה כל ישר' מי הוחזקו.
מתני'. אין העדים זוממי' נהרגין כול'. תניא ברבי אומ', פי' גדול הדור ולא נודע שמו, ויש גורסין ר' אומ', לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין, אמ' לו אביו בני ולאו קל וחומר הוא, אמ' לו לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין, דתניא איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו, אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו, ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו מנין, ת"ל ערות אחותו גילה, עד שלא יאמר יש לי בדין, אם הזהיר על בת אמו שלא בת אביו ועל בת אביו שלא בת אמו, בת אביו ובת אמו לא כל שכן, הא למדתה שאין עונשין מן הדין, חייבי מלקיות מנין, ת"ל רשע רשע.
ר' עקיב' אומ' כול'. פי' לאו לאיפלוגי על ר' שמע' אתא דמילתא דר' שמע' אליבא דכול' עלמ' היא וליכא מאן דפליג עלה, ולא אתא ר' עקיב' אלא למידרש האי דרשה שהמיטפל לדבר מצוה יש לו שכר כעושה מצוה.
מה שנים נמצא אחד מהן קרוב כול'. פי' האי נמי אליבא דכול' עלמ' היא וליכא מאן דפליג עלה שאם העידו עשרה עדים בדבר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה.
<h2>דף ו.</h2>
אמ' ר' יוסי ב' דב' אמ' כול'. פי' ר' יוסי היה מחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות, דדוקא בדיני נפשות אמרי' דנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אבל בדיני ממונות לא. ור' פליג עליה דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות עדותן בטלה, בזמן שכשבאו ביחד להעיד בבית דין התרו בהן בית דין באותם העדים, ומה היא ההתראה כדאמרי' בגמ', היכי אמרי' להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, שקודם שיעידו שואלין אותן ומתרין בהן שיגידו להן האמת למה באו, אם באו להעיד או אם באו לראות היאך ייגמר דינו שלזה, וכל מי שיאמר להעיד באתי אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, וכל מי שיאמר כי אני לא באתי להעיד שתתקיים העדות על פי מפני שאני קרוב, אלא באתי לראות היאך ייגמר דינו שלזה, אע"פ שגם הוא היה בראיית המעשה עמהם ומספר המעשה לבית דין עמהן, כיון שהוא אומ' כי לא באתי להעיד שתסמכו על פי אלא לראות באתי, אינו פוסל אותם, אבל אם לא התרו בהן אלא באו כולן לבית דין והעידו והקרוב עמהן, אינה בטלה, שכך דרך העולם כל הרואין את המעשה באין לבית דין בין קרובים בין רחוקים ומגידים הדבר שראו, אבל לא על דעת זו שיסמכו בית דין בעדותן, שהם יודעים כי הן קרובים, אלא באים לראות מה יהא בסופו ומגידים מה שראו לבית דין כדי לאמת דברי העדים הראויים להעיד. וזהו מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש, שאם באו לבית דין והגידו מה שראו בעבור זה תיבטל עדות הכשרים אם לא נתכוונו להעיד ולהיגמר הדין על פיהם, אין זה דין, שלא תיבטל עד שיתכוונו להעיד.
מתני'. על פי שנים עדים כול'. ר' שמע' אומ' כול'. אמ' רבא והוא שהעידו כולן בתוך כדי דיבור. אמ' ליה רב אחא מדפתי לרבינא מיכדי תוך כדי דיבור כדיבור היכי דמי כדי שאלת תלמיד לרב מאה טובא הוו, אמ' ליה כל אחד ואחד בתוך כדי דיבורו של חברו. פי' אימת קאמרי' דאפי' אם הם מאה אינן נהרגין עד שיהו כולן זוממין, דוקא אם העידו כל אחד ואחד בתוך כדי דיבורו של חברו, אבל אם הפסיקו בעדותן כל אחד ואחד יותר מכדי דיבור אינן נעשין כולן אגודה אחת לומ' שאין נהרגין עד שייזומו כולן, אלא כל אותן שהן ניזומין הן נהרגין, ואותן שאינן ניזומין הן עומדין בכשרותן ועדותן קיימת והוא נהרג על פיהן, דכיון דלא נצטרפו להעיד בתוך כדי דיבור אע"פ שראו כולן המעשה ביחד ובאו לבית דין ביחד, אינן מצטרפין להיות כולן בכת אחת עד שיעידו כולן בתוך כדי דיבור, כל אחד בתוך כדי דיבורו של חברו, אבל אם הפסיקו בעדותן הרי הן כשתי כיתי עדים, שאם הוזמה הכת האחת והכת השנייה לא הוזמה, הכת הראשונה נהרגת, וגומרין הדין על פי הכת השנייה והורגין אותו על פיהן, וכדאמרי' לקמ' [ו' ע"ב] הוא והן נהרגין והשנייה פטורה. והאי דאמ' רבא והוא שהעידו כולן בתוך כדי דיבור, דוקא בשלא התרו בהן הדיינים לומ' להם למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו, אבל אם כשבאו להעיד שאלו אותם ואמרו להם כולן כי להעיד באנו, כבר נעשו אגודה אחת בין לענין הזמה דבענן שייזומו כולן, בין לענין שאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, ובלבד שיראו כולן כאחת, וזה שהצריך רבא להעיד בתוך כדי דיבור כגון שבאו והעידו מאיליהן בלי שום התראת הדיינים, אינמי לר' יוסי דלא איירי בהתראה, ודוקא בשאר העדים בענן שיעידו בתוך כדי דיבור כדי לצרפן עם השנים הראשונים, אבל בשנים הראשונים אע"פ שהפסיקו בין זה לזה אין בכך כלום, דלא מיבעיא לר' נתן דאמ' בפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין ל' ע"א] שומעין דבריו שלזה היום וכשיבוא חברו למחר שומעין דבריו, אלא אפילו לתנא קמ' דאמ' אין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחת, לא אמ' אלא לאפוקי מדר' נתן דאמ' אחד היום ואחד למחר, ולא שיעידו בתוך כדי דיבור.
אמ' רב פפא לאביי אלא מעתה הרוג יציל, בשהרגו מאחריו, נרבע יציל בשרבעו מאחריו, הורג ורובע יציל, אישתיק. כי אתא לקמיה דרבא אמ' ליה יקום דבר, במקיימי דבר הכת' מדבר. פי' הרוג יציל כגון שבא הוא עם העדים בעודו מוכה ואמ' כי פל' הכני, וכיון שהיה בעת הראייה ובעת הגדת העדות יציל, וכן הורג ורובע יודו בהדי העדים, ההורג יודה כי הוא הרגו והרובע יודה כי הוא רבעו, ודמי כמי שהעידו עם העדים, ואי איפשר לומר שלא ראו, הילכך אם יודו יינצלו ותיבטל העדות כולה שהרי נכללו עמהם קרובים. ותירץ רבא שלא אמרה תורה אלא במקיימי דבר דהינו העדים.
<h2>דף ו:</h2>
היו שנים רואין אותו מחלון זה כול'. פי' אימת קאמרי' שאם העידו כולן ביחד שהן עדות אחת, בין לגבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול שתהא כל העדות בטלה, ובין לגבי זוממין שאין נהרגין עד שייזומו כולן, דוקא אם היתה ראייתם כאחת, שראו זה את זה ואז הושוו כולן להיות (כבת) [ככת] אחת, אבל אם שנים היו רואין מחלון זו היאך היה הורגו, ושנים מחלון זו, והמתרה היה עומד באמצע ומתרה בו, נמצא שכל שנים ושנים יכולין להעיד שהרגו על פי התראה ויגמר הדין על פיהן וייהרג, והרי הן עכשיו שתי כיתות כיון שלא ראו אילו את אילו, ואם העידו שתי הכיתות עליו אע"פ שהעידו ביחד לא מיצטרפי להיות ככת אחת, שאם הוזמה הכת האחת ובטלה עדותה לא בטלה הכת השנייה, אלא נהרג על ידן, וגם הכת שהוזמה נהרגת, ולא אמרי' שלא תיהרג עד שיזומו כולן.
אבל אם היו מקצתן רואין אילו את אילו אע"פ שאין כולן רואין אילו את אילו נתחברו כולן להיות ככת אחת, שאם ילכו להעיד כולן ביחד והוזמו מקצתן, בטלו כולן, ואינו נהרג על פי השאר, וגם המוזמין אינן נהרגין עד שיזומו כולן. ודוקא אם העידו כולן בבת אחת כל אחד בתוך כדי דיבורו שלחברו, או שהתרו בהן ואמרו כולן לאסהודי אתינן כדאמרן, אבל אם באו לבית דין בזו אחר זו, כל כת וכת עומדת לעצמה, ואם נמצאת אחת מהן זוממת הן נהרגין והוא נהרג על פי הכת השנייה, שאע"פ שהיתה ראייתם כאחת בענן נמי שתהא הגדתן כאחת כדפרישית. וכל זה אליבא דכול' עלמ' וליכא מאן דפליג. עיין בערך כ"ה בספר המכריע.
אמ' רב יהודה עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות. פי' אפי' רבנן דבעו עד שיראו שניהן כאחת מודו בעדות מיוחדת, דעד כאן לא פסלי אלא זה אומ' בפני מנה לו מנה, וזה אומ' בפני הודה לו, שמה שראה זה לא ראה זה, אבל אם ראו שניהן משתי חלונות ששניהן ראו ביחד אע"פ שלא ראו זה את זה כשרה היא, מה שאין כן בדיני נפשות. עיין בדיני ממונות בתרא [סנהדרין ל' ע"ב].
ד"א על פי שנים עדים שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא תורגמן ביניהו. והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן, רבא מידע הוה ידע מה דהוו אמרי, אהדורי הוא דלא הוה ידע.
<h2>דף ז.</h2>
אילפא וטוביה קריביה דערבא הוו, סבר רב פפא למימר גבי מלוה ולוה רחיקי נינהו, אמ' ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלי. עיין בפ' חזקת הבתים.
מתני'. מי שנגמר דינו וברח כול'. לפני אותו בית דין הוא דאין סותרין את דינו הא לפני בית דין אחר סותרין, הא קתני סיפא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פל' שנגמר דינו בבית דינו של פל', ופל' ופלוני עדיו, הרי זה ייהרג. פי' צריכין לומ' ופל' ופל' עדיו אולי ימצאו עדים שיזימו אותן קודם שייהרג. אמ' אביי לא קשיא כאן בארץ יש' כאן בחוצה לארץ, דתניא ר' דוסתי בן יהודה אומ' משום ר' שמע' ברח מארץ יש' לחוצה לארץ אין סותרין את דינו, מחוצה לארץ לארץ סותרין את דינו משום זכותה שלארץ יש'. פי' זכות ארץ ישר' שעלה שם מסייעתו שסותרין את דינו ופותחין לו תח' לזכות כמו שעשו לו בתחילת דינו.
מתני'. סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ כול'. מנהני מילי דת"ר והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ, אם כן מה ת"ל בשעריך, בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר.
אילו היינו בסנהדרין. פי' דכבר בטלה סנהדרין בימיהם ולא היו דנין דיני נפשות, כדאמרי' בפ' קמ' דע"ז [ח' ע"ב] ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדר' וישבה לה בחנות, למאי הילכת', אמ' רב יצחק בר אבדימי לומ' שלא דנו דיני נפשות כול'. (הוי) היכי הוו עבדי. ר' יוחנ' ור' אלעזר דאמרי תרויהו טרפה הרג או שלם הרג. אמ' רב אשי ואם תימצי לומ' שלם הרג דילמ' במקום סייף נקב הוה. ובבועל את הערוה היכי הוו עבדי, אביי ורבא דאמרי תרויהו ראיתם כמכחול בשפופרת. ורבנן היכי דייני, כדשמואל במנאפים כיון שייראו כמנאפים.
אילו הן הגולין כול'. פי' היו רגילין לטוח גגותיהן בטיט, ועומד בשיפועו שלגג ודוחף את המעגלה כלפי מטה, ועוד חוזר ומושכה אצלו כדי לכבוש ולחבר ולהטיח יפה על הגג, ואם כשדוחפה מאצלו נפלה דרך ירידה הוא, וכשמושכה אצלו הוא דרך עלייה.
<h2>דף ז:</h2>
מנהני מילי אמ' שמואל דאמ' קרא ויפל עליו וימת עד שיפול דרך נפילה.
מתני'. נשמט הברזל כול'. פי' אינו גולה דהאי קרוב למזיד הוא שאילו לא היה רפוי לא היה נשמט. אינמי אנוס הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתי' שיישמט. מן העץ המתבקע כול'. פי' ר' אומ' גולה שעל ידי כחו נשמטת הבקעת. וחכמ' אומ' אינו גולה. דכח כחו הוא דקורדום הוי כחו והבקעת הויא כח כחו. תניא אמ' להן ר' לחכמ' וכי נאמר ונשל הברזל מעצו והלא לא נאמר אלא מן העץ, ועוד נאמר עץ למטה ונאמ' עץ למעלה, מה עץ האמור למעלה מן העץ המתבקע אף עץ האמור למטה מן העץ המתבקע.
<h2>דף ח.</h2>
מתני'. הזורק את האבן לרש' הרב' והרג הרי זה גולה, ראב"י אומ' כול'. לרש' הרב' מזיד הוא, אמ' רב שמואל בר רב יצחק בסותר את כותלו, איבעי ליה לעיוני, בסותר את כותלו בלילה, בלילה נמי איבעי ליה לעיוני, בסותר את כותלו לאשפה. האי אשפה היכי דמי, אי שכיחי בה רבים פושע הוא, אי לא שכיחי בה רבים אנוס הוא. אמ' רב פפא לא צריכא לאשפה העשויה ליפנות בה בלילה ואינה עשויה ליפנות בה ביום, ואיכא דמיקרי ויתיב, פושע לא הוי דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום, אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב. ראב"י אומ' כול'. ת"ר ומצא פרט לממציא את עצמו מיכן אמ' ראב"י כול'.
<h2>דף ח:</h2>
מתני'. הזורק את האבן לחצרו כול'. האב גולה על ידי הבן, והאמרת יצא האב המכה את בנו, דגמיר, אע"ג דגמיר מצוה קאעביד, דכת' [משלי כ"ט] יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך, בשוליא דנגרי, שוליא דנגרי חיותיה הוא, ואמרי' [קדושין ל' ע"ב] דחייב האב ללמד את בנו אומנות, דגמיר אומנותא אחריתי.
והבן גולה על ידי האב. ורמינהי מכה נפש פרט למכה אביו, אמ' רב כהנא לא קשיא הא ר' שמע' והא רבנן. לר' שמע' דאמ' חנק חמור מסיף שיגגת סיף ניתנה לכפרה שיגגת חנק לא ניתנה לכפרה, לרבנן דאמרי סייף חמור מחנק הורג אביו שיגגת סייף הוא ושיגגת סייף ניתנה לכפרה. רבא אמ' פרט לעושה חבורה באביו בשוגג, סד"א כיון דמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי, קמ"ל.
הכל גולין על ידי יש'. לאיתויי מאי לאיתויי עבד וכותי. תנינה להא דת"ר עבד וכותי [גולה ו]לוקה על ידי יש', ויש' גולה ולוקה על ידי עבד וכותי. פי' גולה אם הרגו ולוקה אם קיללו. חוץ מעל ידי גר תושב שקיבל עליו שבע מצוות שנצטוו עליהן בני נח אינו גולה על ידו, אלמ' גר תושב גוי הוא. וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב. פי' שאם הרג יש' אפי' בשגגה חייב מיתה, אבל אם הרג גר תושב כיוצא בו הוא גולה על ידו.
<h2>דף ט:</h2>
מתני'. הסומא אינו גולה כול'. ת"ר בלא ראות פרט לסומא דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומ' בלא ראות לרבות את הסומא. מאי טעמיה דר' יהודה דכת' ואשר יבוא את רעהו ביער ואפי' סומא, אתא בלא ראות מעטיה. ור' מאיר, בלא ראות למעט, ובבלי דעת למעט הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט [אחר מיעוט] אלא לרבות, ור' יהודה בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא. פי' אמרי' בריש פירקין [ז' ע"ב] מתכוין פשיטא בר קטלא הוא, אמ' רב פפא פרט למתכוין להרוג את (האדם) הבהמה והרג בן אדם לנכרי והרג את יש' לנפלים והרג בן קיימא.
ר' יוסי ביר' יהודה אומ' השונא נהרג. והא לא אתרו ביה, מתני' ר' יוסי ביר' יהוד' היא, דתניא ר' יוסי ביר' יהודה אומ' חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. ר' שמע' אומ' יש שונא גולה. תניא כיצד אמ' ר' שמע' יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה, נפסק גולה, נשמט אינו גולה. פי' אם היה משלשל בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגו גולה דשוגג הוא ולא עשה לכתחילה, אבל אם נשמט הברזל והרגו אינו גולה, דיש לומ' לכתחילה עשה והוה ליה מזיד.
ומוסרין לו שני תלמ' חכמ' כול'. פי' מוסרין לו בית דין שני תלמידי חכמ' שישמרוהו בדרך שלא יהרגנו גואל הדם, וגם שידברו לו לאנשי עיר מקלט שלא יבזוהו על רציחתו שבשגגה בא לידו, ור' מאיר אומ' הוא מדבר על ידי עצמו לבני העיר ואינו צריך לתלמ' חכמ' שידברו בעבורו.
מתני'. להיכן גולין לערי מקלט כול'. ת"ר שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן, וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען, ומכוונות היו כעין שתי שורות שבכרם, חברון ביהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד ראמות גלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן. ושלשתן משולשות היו שנ' ושלשת, שיהו משולשות, שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחב' לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון. ומתמה בעבר הירדן תלת ובארץ יש' תלת, אמ' אביי בגלעד שכיחי רוצחים דכת' [הושע ו'] גלעד קרית פועלי און עקובה מדם. א"ר אלעזר שהיו עקובין ומתחברים להרוג נפשות. פי' לשו' כי כל אח עקוב יעקוב [ירמיה ט'].
<h2>דף י.</h2>
מתני'. ומכוונין להן דרכים כול'. תניא ר' אליעזר בן יעקב אומ' מקלט מקלט כת' על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם. אמ' רב הונא מאי קראה תכין לך הדרך, עשה הכנה לדרך.
<h2>דף י:</h2>
תניא וידברו אליו דברים הראויין לו, אל תנהגו בו מנהג שופכי דמים בשגגה בא מעשה לידו, ר' מאיר אומ' הוא מדבר על ידי עצמו שנ' [יהושע כ'] ודבר הרוצח וגו', אמרו לו הרבה שליחות היא עושה. פי' יותר טוב הוא לו שידברו אחרים בעבורו ממה שידבר הוא עצמו.
<h2>דף יא.</h2>
ספר תורה שתפרו בפשתן, ר' יהו' ור' מאיר חד אמ' כשר, וחד אמ' פסול. מאן דאמ' פסול דכת' [שמות י"ג] למען תהיה תורת יי' בפיך, ואיתקש כל התורה כולה לתפילין, מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידים אף כל לתופרן בגידים, ואידך כי איתקש למותר בפיך, שיכתבם על עור בהמה טהורה ולא על עור בהמ' טמאה, להלכות לא איתקוש. אמ' רב חזינא להו לתפילי דבי חביבי, נ"א לתילי דבי חביבי, דתפירי בכיתנא. ומסיק תלמ' ולית הילכת' כותיה.
אחד משוח בשמן המשח'. פי' עד יאשיהו, ומיאשיהו ואילך נגנז שמן המשחה [הוריות י"ב ע"א] ולא היה נעשה כהן גדול אלא בריבוי בגדים, שהיה לובש שמנה בגדי כהן גדול, וכך חשוב זה כזה כדכת' ביום הכיפורים [ויקרא ט"ז] וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו ללבוש את הבגדים. ואחד שעבר ממשיחותו, אותו שהיו מתקינין שאם יארע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים ישמש זה תחתיו, וכיון שעבר יום הכיפורים חוזר הראשון לעבודתו והשיני אינו ראוי להיות לא לכהן גדול משום איבה, ולא כהן הדיוט משום מעלין בקודש ולא מורידין [מגילה ט' ע"ב], ויש לו כל דין כהן גדול והוא יקרא כהן שעבר ממשיחותו מפני שאינו ראוי להיות כהן גדול. ר' יהוד' אומ' אף משוח מלחמה, הוא הכהן שהיה שר צבא ומכריז להן מי האיש וגו' כדכת' [דברים כ'] ונגש הכהן ודבר אל העם. מנהני מילי, אמ' רב כהנא דאמ' קרא [במדבר ל"ה] וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן, וכת' [שם] כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול, [וכת' ואחרי מות הכהן הגדול]. ור' יהוד', כת' קרא אחרינא [שם] לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ואידך מדלא כת' גדול חד מהנך הוא.
כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. טעמ' דלא מצלו הא מצלו מייתי, והכת' [משלי כ"ו] כציפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבוא. אמ' להו ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיעא לי שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא ביקשו. כי הא דההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דר' יהושע בן לוי ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי.
<h2>דף יא:</h2>
מתני'. נגמר דינו ומת כהן גדול כול'. מאי טעמ' אמ' אביי קל וחומ' ומה מי שגלה כבר יוצא עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה. ודילמ' האיך דגלה איכפר ליה האי דלא גלה לא איכפר ליה. מידי גלות מכפרא מיתת כהן גדול הוא דקא מכפרא.
חוזר למיתתו של שיני. אמ' רב כהנא דאמ' קרא וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו, וכי הוא משחו לכהן גדול או כהן גדול משחו, אלא זה שנמשח בימיו. מאי הוה ליה למיעבד, פי' בשלמ' כהן גדול שנתמנה קודם שהרג זה, אמרן שהיה לו לבקש על דורו רחמים, אבל זה שנתמנה לאחר שהרג מאי הוה ליה למיעבד ולמה תלאו הכת' במיתתו, ומהדר שהיה לו לבקש רחמים שייגמר דינו לזכות ולא ביקש.
נגמר דינו בלא כהן גדול אינו יוצא משם לעולם, כיון שלא נמצא כהן גדול לא ברציחתו ולא בגמר דינו, ומטעם זה ההורג כהן גדול, שאותו כהן אחר שיעמידו לא היה לא ברציחתו ולא בגמר דינו, וכן כהן גדול שהרג. וכל רוצח שגלה אינו יוצא משם לעולם לא לעדות מצוה כגון שראה הלבנה בחידושה.
אמ' אביי נקיטינ' נגמר דינו ומת, מוליכין עצמותיו לשם, דכת' לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן, ואיזו היא ישיבה שהיא בארץ הוי אומ' זו קבורה. תנא מת ומת כהן גדול מוליכין עצמותיו אל קברי אבותיו, דכת' ושב הרוצח אל ארץ אחוזתו, איזו היא שיבה שהיא בארץ אחוזתו הוי אומ' זו קבורה.
<h2>דף יב.</h2>
מתני'. כשם שהעיר קולטת כול'. ורמינהי וישב בה ולא בתחומה, אמ' אביי לא קשיא כאן לקלוט כאן לדור, פי' תחומה קולט, דהינו אלפים אמה הסמוכין לה, שלא יהא רשאי גואל הדם להורגו שם, אבל אינו רשאי לדור בתחומה כי אם בתוך העיר.
ר' יוסי הגלילי אומ' כול'. מאי טעמ' דר' יוסי הגלילי, מי כת' אם רצח, ור' [עקיבא] מי כת' (אם) ירצח. וטעמ' דכל אדם הוא משום דהוא הפקיר עצמו למיתה שיצא חוץ לתחום, ומיהו אין דינם שוה לגואל הדם.
מתני'. אילן שהוא עומד בתוך התחום כול'. ורמינהי אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים, כנגד החומה ולפנים כלפנים, כנגד החומה ולחוץ כלחוץ. מעשר אערי מקלט קא רמית, מעשר בחומה תלא רחמ', ערי מקלט בדירה תלא רחמ', בנופו מיתדר ליה, בעיקרו לא מיתדר ליה.
<h2>דף יב:</h2>
הרג באות' העיר כול'. פי' אין מטריחין אותו לגלות בעיר מקלט אחרת אלא גולה משכונה לשכונה ודי לו, וגם בן לוי שהרג אין מטריחין אותו לגלות בעיר מקלט, אלא גולה מעירו לעיר אחרת באחת מן הערים שלהן שהן מ"ח עיירות ואותה העיר קולטתו, דכת' [במדבר ל"ה] ואת הערים אשר תתנו ללויים שש ערי מקלט ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר, מלמד שכולן קולטות את הלוים ואינן צריכין לילך בשש ערי מקלט.
מתני'. רוצח שגלה לעיר מקלט כול'. פי' כשגלה הרוצח לעיר מקלט ורצו לכבדו צריך להודיעם שעלה רציחה על ידו, ואם על כל זאת רוצי' לכבדו רשאי לקבל מהם, שנ' [דברים י"ט] וזה דבר הרוצח שחייב לומ' להם ענין רציחתו.
<h2>דף יג.</h2>
מעלות היו שכר ללוים. פי' לעיל קאי דתנן [י"א ע"א] אמותיהן של כהנים מספקין להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו, וקתני דגם היו מעלות שכר הבתים ללוים שיתנו להם בתים לגולים לדור שם, ור' יהוד' אומ' לא היו מעלות שכר בתים ללוים, אלא חייבין הלוים ליתן להם בית דירה בחנם, ואע"פ שהיו הערים שלהם.
וחוזר לשררה שהיה בה. פי' אם היה מתחילה דיין בעירו, או ממונה על קופה של צדקה, או על שום דבר מצרכי ציבור, חוזר לשררותו. ור' יהודה סבר שלא היה חוזר עוד לאותה שררה. ת"ר ושב אל משפחתו, למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומ' אף הוא שב למה שהוחזקו אבותיו, שנ' ואל אחוזת אבותיו ישוב. פי' בנרצע כת', וכן בגולה, כדתניא ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, לארץ אחוזתו הוא שב, ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומ' אף הוא שב למה שהוחזקו אבותיו, גמר שיבה שיבה מהתם.
אמ' רב כהנא מחלו' בשש, דמר סבר לכם לקליטה, ומר סבר לכם לכל שצרכיכם. פי' דכת' בהו [במדבר ל"ה] שש ערי מקלט תהיינה לכם, אבל בארבעים ושתים דברי הכל היו מעלות להן שכר, פי' בן לוי שגלה מעיר לעיר באותן מ"ב עיירות היו מעלות להן שכר, דלא כת' בהו לכם, אמ' ליה רבה הא ודאי לכם לכל שצרכיכם משמע, אלא אמ' רב כהנא מחלוקת בארבעים ושתים דמר סבר ועליהם תתנו לקליטה, ומר סבר ועליהם תתנו כי הנך, מה הנך לכל שצרכיכם אף הנך לכל שצרכיכם, אבל בשש דברי הכל לא היו מעלות להם שכר.
אילו הן הלוקין כול'. פי' לא קתני אלא עריות שיש בהן כרת בלא מיתת בית דין, ולהכי לא קתני הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, הבא על הזכור, ועל הבהמה, הבא על אשה ובתה, ואשת איש, שיש בהן מיתת בית דין. ובריש כריתות דתני כל חייבי כריתות תני להו, אבל הכא דתני חייבי מלקיות לא תני להו דקסבר האי תנא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו.
אלמנה וגרושה חייב עליה משום שני שמות. פי' אע"פ שהיא אשה אחת בתר שני שמות של לאוין אזלינן, אבל גרושה והיא חלוצה אינו חייב אלא משם אחד בלבד, דחד לאו כת' בהו, [ויקרא כ"א] ואשה גרושה מאישה לא יקחו, ומריבויא דואשה מרבינן חלוצה. וקסבר האי תנא דחלוצה מדאוריתא היא ואילו היתה חלוצה בלחוד או גרושה בלחוד לקי, ופליג אדתני שילה דאמ' חלוצה מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמ' כדאמרי' בפ' שיני דיבמות [כ"ד ע"א]. ובפ' עשרה יוחסין [קידושין ע"ח ע"א] אמרי', אמ' רב יהודה כהן גדול באלמנה לוקה שתים, אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל, מותיב רבה אלמנה וגרושה לוקה עליה משום שני שמות, מאי לאו משום שני שמות ותו לא, לא, שני שמו' על זה ושני שמות על זה, אי הכי אימ' סיפא גרושה וחלוצה אינו לוקה אלא אחת, הכי קאמ' אינו חייב אלא על אחת, ולעולם שני שמות וחלוצה דרבנן, והתניא גרוש' אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת"ל ואשה, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמ'.
והמפטם את השמן. פי' דכת' [שמות ל'] על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. הרי אזהרה למפטם את השמן אע"פ שלא סך ממנו, ואזהרה לסך אע"פ שלא פיטמו. והמפטם את הקטורת דכת' [שם] איש אשר (ירקח) [יעשה] כמוה להריח בה ונכרת מעמיו. אבל המריח את הקטרת אינו לוקה.
ואמרי' חייבי כריתות קתני חייבי מיתות לא קתני מתני' מני ר' עקיבה היא, דתניא אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין ישנן בכלל מלקות ארבעים דברי ר' ישמעאל, ר' עקיב' אומ' חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה בית דין שלמעלה מוחלין להן, חייבי מיתות בית דין אינן בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה אין בית דין שלמטה מוחלין להן. מאי טעמ' דר' עקיב' דכת' כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ור' ישמעאל, הני מילי מיתה וממון, מלקות וממון, אבל מלקות ומיתה מיתה אריכתא היא.
<h2>דף יד:</h2>
מתני'. וטמא שאכל את הקודש כול'. בשלמ' הבא למקדש טמא כת' עונש וכתיבא אזהרה, עונש את מקדש יי' טימא ונכרתה [במדבר י"ט], אזהרה ולא יטמאו את מחניהם [שם ה'], אלא טמא שאכל את הקודש בשלמ' עונש כת' והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי' ונכרתה [ויקרא ז'], אלא אזהרה מנלן, ר' שמע' בן לקיש אמ' בכל קודש לא תגע [שם י"ב], ר' יוחנן אמ' תני בר דלא [ברדלא] אתיא טומאתו טומאתו, כת' הכא [שם ז'] וטומאתו עליו ונכרתה, וכת' התם [במדבר י"ט] טמא יהיה עוד טומאתו בו, מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר.
<h2>דף טז:</h2>
אכל נבלות כול'. אמ' רב יהודה האי מאן דאכל בינתא דבי כרבא מלקינן ליה משום רמש האדמה. פי' תולעת הנמצאת בכרוב. אכל פיטיתא לוקה ארבע. פי' דג טמא. נמלה לוקה חמש, משום שרץ השורץ. צרעה לוקה שש, משום שרץ העוף.
אמ' רב אחאי המשהא את נקביו עובר משום לא תשקצו. אמ' רב ביבי בר אביי האי דשתי בקרנא דאומנא עובר משום לא תשקצו. פי' כלי שמקיזין בו דם והוא מאוס.
אכל טבל כול'. אמ' רב אכל טבל טבול למעשר עני לוקה, דתניא ר' יוסי אומ' יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר, הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא הורם ממנו מעשר שיני, ואפי' מעשר עני מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך, ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו, מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמ' רחמ' לא תוכל לאכול.
<h2>דף יז.</h2>
כמה יאכל מן הטבל כול'. אמ' רב ביבי אמ' ריש לקיש מחלוקת בחיטה אבל בקמח דברי הכל כזית, ור' ירמיה אמ' כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו. תנן אמ' להן ר' שמע' אי אתם מודי' לי כול' עד אף חיטה אחת כברייתה, חיטה אין קמח לא, לדבריהן דרבנן קאמ' להו, לדידי אפי' קמח נמי, אלא לדידכו אודו לי מיהת דחיטה אחת כברייתה. ורבנן בריית נשמה חשיבה להו, חיטה לא חשיבה להו. תניא כותיה דר' ירמיה ר' שמע' אומ' כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לענין קרבן.
מתני'. האוכל ביכורים כול'. אמ' רבה בב"ח א"ר יוחנן זו דברי ר' עקיב' סתומתאה אבל חכמ' אומ' בכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן.
<h2>דף יט:</h2>
מעשר שיני חוץ לחומה, תנינה חדא זימנא מעשר שיני והקדש שלא נפדו. פי' דמאי דתני ברישא מעשר שיני והקד' שלא נפדו חוץ לחומה הוא. א"ר יוסי ביר' חנינה סיפא במעשר שיני טהור וגברא טהור וקאכיל ליה חוץ לחומ', רישא במעשר שיני שניטמא וגברא טהור וקאכיל ליה בירושלם. ומנלן דמיחייב עליה משום טומ', דתניא ר' שמע' אומ' ולא ביערתי ממנו בטמא, בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא. ומנלן דבר פדייה הוא, דאמ' ר' אלעזר מנין למעשר שיני שניטמא שפודין אותו אפי' בירושלם, שנ' [דברים י"ד] כי לא תוכל שאתו, ואין שאת אלא אכילה, שנ' [בראשית מ"ג] וישא משאות מאת פניו אליהם. ופי' והכי קאמ' רחמ' כי ירבה ממך הדרך במעשר טהור כפשטיה, אינמי אם לא תוכל שאתו, דהינו לאוכלו, כגון שניטמא, אע"פ שהוא בתוך ירושלם, ונתת' בכסף, שפודהו ומחללו בדמים ואוכלין, והינו דקתני רישא מעשר שיני שלא נפדה, שניטמא ואכלו בטומאה בתוך ירושלם ולא פדאו.
<h2>דף כ.</h2>
מתני'. הקורח קרחה בראשו כול'. ת"ר [ויקרא כ"א] לא יקרחו יכול קרח ארבע וחמש קרחות לא יהא חייב אלא אחת, ת"ל קרחה, לחייב על כל קרחה וקרחה. בראשם מה ת"ל, לפי שנ' [דברים י"ד] ולא תשימו קרחה בין עיניכם, יכול לא יהא חייב אלא בין העינים בלבד, מנין לרבות כל הראש, ת"ל בראשם, לרבות כל הראש. ואין לי אלא כהנים, שריבה בהן הכת' מצוות יתירות, יש' מנין, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן קרחה, מה כאן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים, אף להלן כן, ומה להלן על מת אף כאן על מת.
הני ארבע וחמש קרחות היכי דמי, אילימ' בזה אחר זה ובחמש התראות פשיטא, ואלא בבת אחת ובחדא התראה מי מיחייב, והתנן נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת, לא צריכה דשף חמש אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת דהויא לה התראה לכל חדא וחדא. וכמה שיעור קרחה רב הונא אמ' כדי שייראה מראשו, ר' יוחנן משום ר' אלעזר אומ' כגריס, כתנאי כמה שיעור קרחה כגריס, אחרים אומ' כדי שיראה מראשו. אמ' רב יהודה בר חביבא פליגי בה תלתא תנאי חד אמ' כגריס, וחד אמ' כדי שיראה מראשו, וחד אמ' כשתי שערות, ואיכא דמפיק כגריס ומעייל כעדשה.
<h2>דף כ:</h2>
תנא הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב, וכמה מלא פי הזוג, אמ' רב יהודה שתים, והתניא לקרחה שתים, אימ' וכן לקרחה שתים. תניא נמי [הכי] הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב, וכמה מלא פי הזוג שתים, ר' אלעזר אומ' אחת, ומודים חכמי' לר' אלעזר במלקט שחורות מתוך לבנות אפי' אחת שהוא חייב, ודבר זה אפי' בחול אסור משום שנ' [דברים כ"ב] לא ילבש גבר שמלת אשה.
והמקיף פאת ראשו. ת"ר פאת ראשו, סוף ראשו, ואיזהו סוף ראשו זה המשוה צדעיו לאחרי אזנו ולפדחתו. פי' שהראש עגול הוא, והעורף הוא מכוון כנגד הפדחת, אלא (שהצעדים) [שהצדעים] יורדים אחד מיכן ואחד מיכן ומתחברים עם הלחיים, ועיקרי השיער הם מקיפים את הראש בעיגול, ובצדעים יוצאים מן העיגול והם הם המעכבי' את עיגול הקף כל הגולגולת, וכשהסיר אותם שרשי השיער מן הצדעים נמצא ראשו מוקף בעיגול. ואינו חייב עד שיטלם בתער שהוא מסיר שרשי השיער, ולא במספרים, ואע"ג דעביד כעין תער. והכי תניא בפירוש בתוספתא דמכות, וחייב על הראש שתים אחת בראש הצעד מיכן ואחת בראש הצעד מיכן, ואינו חייב עד שיקיפנו בתער.
והמשחית פאת זקנו. ת"ר פאת זקנו סוף זקנו איזהו סוף זקנו שבלת זקנו. פי' אילו הפיאות שנפרש לקמן. השורט שירטה כול'. ת"ר ושרט יכול אפי' שרט על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים, ת"ל לנפש, אינו חייב אלא על המת בלבד. ומניין למשרט חמש שריטות על מת אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת, ת"ל ושרט, לחייב על כל שרטה ושרטה, ר' יוסי אומ' מנין למשרט שירטה אחת על חמשה מתים ת"ל לנפש לחייב על כל נפש ונפש.
<h2>דף כא.</h2>
תני תנא קמיה דר' יוחנן בין ביד בין בכלי חייב כדכת' ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם [מלכ' א' י"ח]. פי' היו משרטין בבשרם לפני ע"ז כדי שתרחם עליהם.
וחייב על הראש שתים כול'. מחוי רב ששת בי פירקי רישא. פי' הצדעים שמיכן ומיכן. ועל הזקן שתים כול'. מחוי רב ששת בי פירקי דיקנא. פי' אחת במקום שמתחבר הלחי עם הצדע, ואחת בסוף התפוח של לחי, שהוא רחב הלחי מלמעלה אצל הראש, ושתים ללחי השנית, ואחת מלמטה בסנטרו בחיבור שתי הלחיים.
ר' אלעזר אומ' כול'. קסבר חד לאו הוא. ואינו חייב עד שיטלנו בתער. ת"ר ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אפי' גילחו במספרים יהא חייב, ת"ל לא תשחית, יכול אפילו ליקטו במלקט וברהיטני יהא חייב, ת"ל לא יגלחו, הא כיצד, גילוח שיש בו השחתה, הוי אומ' זה תער. פי' בענן גילוח שהוא תיקון שדרך העולם בכך, לאפוקי מלקט ורהיטני שאינן גילוח שאין דרך העולם בכך, ובענן השחתה שיסלק עיקרי השערות, לאפוקי מספרים שאינן מסלקין השרשים, והתער יש בו גילוח שדרך העולם בכך ויש בו השחתה שמסלק השרשים. ר' אלעז' אומ' כול'. מה נפשך אי גמיר גזירה שוה ליבעי תער, ואי לא גמיר גזירה שוה מיספרים נמי ליחייב. פי' תרי קראי כתיבי, גבי כהנים כת' [ויקרא כ"א] ופאת זקנם לא יגלחו, וביש' כת' [שם י"ט] ולא תשחית את פאת זקנך, וילפינן גזירה שוה ליתן האמור של זה בזה והאמור של זה בזה, ובענן גילוח והשחתה, והשתא אי גמיר גזירה שוה ובעי תרתי, ליבעי תער, ולא יתחייב במלקט ורהיטני, שהשחתה יש בהן גילוח אין בהן, ואי לא גמיר גזירה שוה ומחייב בהשחתה בלחוד, גם במספרים יחייב, שיש בהן גילוח אע"פ שאין בהן השחתה, דהא לא בעי תרתי, לעולם גמיר גזירה שוה, וקסבר הני נמי גילוח עבדי, פי' ותרתי אית בהו.
מתני'. והכותב כתובת קעקע כול'. פי' תחילה כותב על בשרו בסם או בסיקרא ואחר כך מקעקע הבשר במחט או במרצע, ונכנס הצבע בין עור לבשר ונראה בו כל הימים, ואסור לכתוב שום כתבת קעקע על בשרו, וגזירת מלך היא, אינמי משום חוקי האמורי שהיו רגילין לכתוב על בשרם שם ע"ז בעניין זה.
ר' שמע' אומ' אינו חייב כול'. אמ' ליה רב אחא בריה דרבינא לרב אשי עד דכתיב אני יי' ממש, אמ' ליה לא, כדתני בר קפרא אינו חייב עד שיכתוב שם ע"ז שנ' וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני יי' ולא אחר.
אמ' רב מלכיה אמ' רב אדה בר אהבה אסור לאדם ליתן אפר מיקלה על גבי מכתו מפני שהוא נראה ככתבת קעקע. פי' דוקא אפר מקלה מפני שהוא קשה ומקעקע מקום המכה והרושם ניכר שם לאחר זמן, אבל עפר בעלמ' לא. רב ביבי בר אביי קפיד אפי' אריבדא דכוסילתא. פי' שלא ישים שם שום דבר רפואה המשחירו משום כתבת קעקע. רב אשי אמ' כל מקום שיש מכה מכתו מוכחת עליו. יש לומ' דפליג רב אשי אפי' דרב מלכיה.
<h2>דף כא:</h2>
מתני'. יש חורש תלם אחד כול'. פי' לאו דחורש בשור ובחמור חד, והן מוקדשין לוקה שתים, חד [משום] לא תעבוד בבכור שורך, וחד משום לאו דפטר חמור דאסור בהנאה קודם פדייה וקאי עליה בלאו כשאר כל פסולי המוקדשים, אינמי שור שהיה מוקדש למזבח וחמור לבדק הבית, ואיכא לאו דלא תעבוד ולאו דהזיד במעילה. כלאים בכרם שהיו זרועים כלאים, דבהדי דקא כריב מחפה להו, ואמ' ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המחפה לוקה, ושביעית לוקה משום שעובד שדהו בשביעית. ואם היה יום טוב לוקה נמי משום לא תעשה מלאכה, ואם היה כהן ונזיר וחורש על גבי מקום טומ' לוקה משום לנפש לא יטמא דכהן ועל נפש מת לא יבוא דנזיר. וחנניה היה אומ' אף הלובש כלאים בעת חרישתו, אמרו לו אין זה מן השם של חרישה אלא משם לבישה, ואע"פ שלא חרש בהן הוא לוקה משום כלאים, ואנו אין אנו מונין אלא לאוין הבאין מחמת חרישה. אמ' להן אף לא הנזיר הוא לוקה משם חרישה, דמשעה שנכנס שם נתחייב מלקות אע"פ שלא חרש, והוא הדין נמי ללאו דכהן, ונקט לך חד מיניהו, וכמו שאתם מונין אלה השנים ואע"פ שאינן תלויין בחרישה, אף אני אמנה לובש כלאים ואע"ג דחייל עליה מיקמי חרישה.
מתני'. נזיר שהיה שותה יין כול'. אמ' רב ביבי אמ' רב אסי לא פושט ולובש ממש אלא אפי' מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו. מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי. רב אשי אמ' אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב.
<h2>דף כב.</h2>
מתני'. כמה מלקין אותו כול'. פי' מנין שהוא סוכם ומשלים הסכום שלארבעים דהינו ל"ט שהוא סמוך לארבעים, וזה דורש מדכת' במספר והוא בשוא, והיה לו לינקד בפתח אם היה מופסק שהרי סוף פסוק הוא, ועכשיו שהוא נקוד בשוא לומ' לך שהוא דבוק אצל ארבעים ולדרוש בו מנין שהוא סמוך לארבעים, ור' יהודה לית ליה האי דרשה. והיכן לוקה היתרה, שהל"ט מפרש במתני' דלקמ' שמלקה אותו שליש לפניו ושתי ידות לאחריו, וזו היתרה היה מכה בין כתפיו.
מתני'. אין אומדין א[ו]תו כול'. פי' בענן רשעה אחת לפניו ושתי רשעיות לאחריו כדבענן למימ' לקמ' [כ"ג ע"א], הילכך בענן מכות הראויות להשתלש. ואינו יכול לקבל ארבעים פטור, דמלקות אמרה תורה ולא מיתה. ואם אמדוהו לקבל שמנה עשר ומשלקה אמרו יכול לקבל ארבעים פטור, שכבר נקלה.
<h2>דף כב:</h2>
אמ' רבה כמה טיפשי אינשי דקיימי מיקמי ספר תורה ולא קיימי מיקמי גברא רבא, דאילו בספר תורה כת' ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא.
אמ' ר' יצחק מאי טעמ' דר' יהודה, דכת' [זכריה י"ג] ואמ' [אליו] מה המכות האלה בין ידיך ואמ' אשר הוכיתי בית מאהביי. פי' בין ידיך הינו בין כתיפיך, וכל המלקות היה לאחריו דהינו על גבו ועל כריסו וזו היתה בין כתפיו. ורבנן, ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכת'.
מתני'. כיצד מלקין אותו כול'. פי' שתי רצועות עולות ויורדות בה שלא היו תפורות ומחוברות בה מלמעלה ועד למטה אלא תפורות בראשה ומשולשלות עליה, וכשהוא מגביה הרצועה עולות עמה, וכשהוא מוריד את הרצועה הן יורדות עמה. והיד שלה היתה רחבה טפח והיתה של עץ והיתה מחוברת בה, ובידה היה תופשה החזן. [ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה] שנ' והפילו, ואין הפלה (א)לא מעומד ולא מיושב אלא מוטה.
מתני'. והקורא קורא אם לא תשמור כול'. פי' הקריאה ילפינן מבקורת תהיה, ודרשינן [כריתות י"א ע"א] בקראי תהא. וקורא אם לא תשמור, בכל פסוק יש י"ג תיבות. מת תחת ידו פטור מגלות כיון דברשות בית דין עבד. הוסיף לו רצועה אחת ומת כול', ואע"ג דאמרי' בפ' הנשרפין [סנהדרין ע"ח ע"א] הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות כולן פטורין, התם שהכוהו כולן שלא ברשות ובענן איש כי יכה כל נפש וליכא, אבל הכא שהראשונים (בין) [הן] ברשות בית דין, כגוסס בידי שמים חשבינן ליה, ואמרי' התם בגוסס בידי שמים דכול' עלמ' לא פליגי דחייב, ולא פליגי אלא בגוסס בידי אדם, והתם פטרי דלא הוי כל נפש.
נתקלקל בין בריעי בין במים פטור. פי' שכבר נתקיים בו ונקלה אחיך, ואת פרשם תרגו' וית ריעיהון [ויקרא ט"ז].
<h2>דף כג.</h2>
אמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה מנין לרצועה של עגל, דכת' ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו. ואמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה מנין ליבמה שנפלה לפני יבם מוכה שחין שאין חוסמין אותה לפניו, דכת' לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו. ואמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע"ז, דכת' אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור. אמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה כל המקבל לשון הרע וכל המספר לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר, ראוי להשליכו לכלבים, דכת' לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא, קרי ביה לא תשא וקרי ביה לא תשיא.
ושתי רצועות עולות ויורדות בה. תנא של חמור, כדדרש ההוא גלילאה ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וגו', אמ' הקב"ה יבוא מי שיכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר בעליו.
ומגעת לו עלפי כריסו. אמ' אביי ש"מ כל חד וחד לפום גביה עבדינן ליה, אמ' רבא אם כן נפישי להו רצועות, אלא אמ' רבא אבקתא אית לה, כי בעו מקלטי לה כי בעו מרפו לה. ומלקה אותו שליש מלפניו. מנהני מילי אמ' רב הונא דאמ' קרא והכהו לפניו כדי רשעתו, רשעה אחת מלפניו ושתי רשעיות לאחריו.
אין מלקין אותו לא עומד כול'. אמ' רב חסדא אמ' ר' יוחנן מנין לרצועה שהיא מפלת שנ' והפילו. פי' מפלת, שהיתה נופלת עליו, והיה מגביה למעלה הרצועה באויר ומפילה עליו, ולא היה מגביה הרצועה (מלמעלה למטה) [מלמטה למעלה] ומכה אותו על גביו, אלא הרצועה היתה נופלת עליו ממעלה למטה, ובעבור זה היה צריך לעמוד הלוקה מוטה כדי שתיפול עליו הרצועה מלמעלה למטה, שאם היה רוצה להכותו מלמטה למעלה היה לו לעמוד הלוקה זקוף ועומד, אלא משום הכי היה עומד מוטה שתיפול עליו הרצועה מלמעלה למטה שתבוא עליו בחבטה בכח.
והמכה מכה באחת ידו בכל כחו. תנא כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו, וכשהוא מכה מכה בידו אחת כי היכי דתיתי מרזיא. פי' חזקה שאם היה מכה בשתי ידיו היתה הרצועה נסבלת בשתי ידיו ולא היתה יורדת בחזקה.
ת"ר הגדול שבדיינין קורא, והשיני מונה, (והשיני) [והשלישי] אומ' הכהו. ת"ר מכה רבה, אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מנין, ת"ל לא יוסיף, אם כן מה ת"ל מכה רבה, לימד על הראשונות שהן מכה רבה. ת"ר אחד האיש ואחד האשה בריעי ולא במים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' האיש בריעי והאשה במים, וחכמ' אומ' אחד האיש ואחד האשה בין במים בין בריעי. אמ' שמואל כפתוהו ורץ מבית דין פטור, פי' שכבר נתבזה.
<h2>דף כג:</h2>
מתני'. כל חייבי כריתות שלקו כול'. תניא ר' יצחק אומ' חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונה בכרת ולא במלקות. אמ' רב אדה בר אבה אמ' רב הלכה כר' חנניה בן גמל', אמ' ליה רב יוסף מאן סליק לעילא ואתא, אמ' ליה אביי אלא הא דאמ' ר' יהושע בן לוי שלשה דברים עשו בית דין שלמטה והסכימו בית דין שלמעלה על ידם, מקרא מגלה, ושאלת שלום בשם, והבאת מעשר, מאן סליק לעילא ואתא, אלא קראי קא דרשינן, הכא נמי קראי קא דרשינן.
